קריסת החניון בתל אביב: הכתובת הייתה על הקיר, אבל הקיר קרס. טור אישי
אדישות, אטימות, רשלנות והתעלמות – החומרים שמהם עשויה הפקרת חיי אדם
ועדת חקירה בין משרדית הוקמה אמש בדחיפות, בעקבות מותו הטרגי והמיותר של חגי כהן, בן 37 מהרצליה, שנהרג בתאונת עבודה קטלנית בחברת ההיי-טק שבה עבד. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. זה קרה בדיוק באותה חברה שבה נהרג רק זמן קצר קודם לכן יניב לוי, אב לחמישה מגבעתיים. למעשה, מאז תחילת 2016 נהרגו 20 עובדי היי-טק בחברות שונות ברחבי הארץ – כולם הותירו אחריהם אלמנות ויתומים.
משרד הכלכלה שלח מפקחים באופן דחוף, המשטרה פתחה בחקירות והמנהלים הורשעו. החברות נסגרו עד לתיקון כל הליקויים, המנכ"לים נשלחו לכלא לתקופות ממושכות בעוון רשלנות, וקנסות עתק הושתו על החברות.
אז זהו, שלא.
את הדיווח הזה לא קראתם ולא שמעתם בשום אמצעי תקשורת, משום שהוא לא קרה. הוא לא קרה משום שאנשים לא נהרגים ונפצעים בחברות היי-טק באופן שיטתי, וגם לא בשום ענף אחר, למעט ענף הבניין. חגי כהן לא נהרג בחברת היי-טק בהרצליה, אבל סביר להניח שאם זה היה קורה, הייתם זוכרים את שמו, יודעים היכן הוא גר ומתוודעים אל אלמנתו וילדיו.
לעומת זאת, את שמו של רביע אבו ד'יבה מעטים שמעו ומעטים זוכרים. רביע היה בן 37 כשצנח אל מותו, והותיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים. זה קרה באתר של היזמית דיזינגוף סחר לבניית מלון West Lagoon ברחוב קהילת צפת בנתניה. הייתה זו תאונה שלישית באותו אתר בנייה בנתניה בתוך חצי שנה. אבו ד'יבה היה ההרוג השלישי בחודש מארס בלבד, התשיעי בזמן הקצר שחלף מאז נפתחה שנת 2016. כעבור שבוע בלבד נהרג עטא סלאחאת, בן 40, לאחר שנפל ממרפסת נטול מעקה בקומה חמישית. ב-7 באפריל נהרג פועל שנפל מגג בית ששופץ בכפר קאסם, והפך להיות ההרוג ה-11 ברשימה המתארכת של נפגעים מתאונות בנייה.
כך זה נמשך ונמשך ונמשך. כשמדובר בפועלי בניין – אנחנו לא מכירים את השמות. אנחנו גם לא נוטים להזדעזע, כי נדמה לנו שככה זה, זו גזירת גורל ואין מה לעשות בנדון. למעשה, כמעט בכל יום נהרג או נפצע פועל בניין. עד לפני כשנה בקושי שמענו על המקרים הללו בחדשות, אבל גם עכשיו – כשהתקשורת כבר ערה למחדל ובכנסת מנהלים דיון אחר דיון בנושא – המספר לא מצטמצם. ההרוגים, אגב, הם רק קצה הקרחון. יש הרבה מאוד פצועים קשה עם נכות לצמיתות.
ענף הבנייה הוא בוודאות הענף התעסוקתי המסוכן ביותר בישראל. כמחצית מתאונות העבודה הקטלניות במשק מתרחשות בענף זה – 30-35 עובדי בניין נהרגים בכל שנה, ואלפים נפצעים. במישור הכלכלי נטו, המפסידה העיקרית היא מדינת ישראל, שמוציאה כ-4 מיליארד שקל בשנה בגין תשלום דמי פגיעה לנפגעים בתאונות עבודה, במקום להשקיע הרבה פחות מזה בפיקוח ובאכיפה.
בכנסת דנים בנושא ומקבלים החלטות, אבל התופעה נמשכת. לפני חודש וחצי אושרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת החוק של ח"כ אלי אלאלוף (כולנו) וחברי הכנסת איל בן ראובן (המחנה הציוני) ועבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת), לפיה אתר בנייה שהתרחשה בו תאונה שגבתה חיי אדם או גרמה לפציעה קשה, ייסגר למשך יומיים. מפקח עבודה יהיה רשאי לסגור את האתר לשלושה ימים נוספים, אם מצב הבטיחות באתר יישאר לקוי, בכפוף לשימוע. המפקח יוכל לתת צו לתיקון ליקויי הבטיחות, ואם המחזיק במקום העבודה לא יתקן אותם, דינו שנתיים מאסר או קנס בסך 75 אלף שקל.
האם זה מספיק? בעיניי, זה מעט מדי ומאוחר מדי, והאסון ברחוב הברזל בתל אביב מוכיח זאת.
שני גורמים מרכזיים הם המחוללים של המחדל הזה: הראשון הוא כסף והשני הוא זריקת אחריות. כשמדובר בכסף, מדובר הן בכסף שהמדינה צריכה להשקיע והן בכסף שקבלנים צריכים להשקיע, וכשמדובר בזריקת אחריות – מדובר במדינת ישראל, משטרת ישראל, הקבלנים והעובדים עצמם. כמעט כל זווית שנוגעת לסוגיה הזאת מתחילה בכסף ומסתיימת במוות או בפציעה.
אז אמנם השיח היום הוא הישג כשלעצמו, אך הוא רחוק מלהספיק. נהוג לומר שההכרה בבעיה היא מחצית הדרך לפתרון. במקרה הזה נראה שלא כל הגורמים הפנימו עד כמה הם קריטיים לטיפול בבעיה, ועל כן לא נעשה ולו רבע הדרך לקראת הפתרון. עד שלא יהיו סנקציות כספיות ופליליות כואבות, דבר לא ישתנה באופן מהותי.
