פואנטה פואנטה - דפנה הראל כפיר נכנסת לארנק שלכם http://poenta.co.il/templates/rt_ambrosia/custom/images/about/logo/logo-naked-500-200.png דפנה הראל כפיר admin@poenta.co.il +972-525-454-669

כאן עושים עיתונות עצמאית! תמכו באתר 'פואנטה' ע"י תרומה - לפרטים נוספים >>

תוכן מקודם
פואנטה פואנטה - דפנה הראל כפיר נכנסת לארנק שלכם http://poenta.co.il/templates/rt_ambrosia/custom/images/about/logo/logo-naked-500-200.png דפנה הראל כפיר admin@poenta.co.il +972-525-454-669

הפיטרת וגם ירשת? כך זכה מנכ"ל גלובס בבונוס נדיב בזכות פיטוריהם של עשרות עובדים

מי שמופתע מעזות המצח של איתן מדמון לדרוש בחברה מפסידה בונוס של מיליון שקל על זריקתם של 60 עובדים, כדאי שיקרא ויגלה כמה אנקדוטות שיסדרו לו את התמונה 

חמישי, 10 נובמבר 2016
עמוד השער של הגיליון האחרון של "גלובס הערב", 31.12.2015 עמוד השער של הגיליון האחרון של "גלובס הערב", 31.12.2015

לפעמים אפשר להתאכזב גם מאדם שחשבת שלעולם כבר לא תתאכזבי ממנו שוב. לפעמים את מגלה שאחרי כל נקודת שפל, אפשר לרדת נמוך יותר. לפעמים את מבינה, בדיעבד, שמאחורי התנהגות שנתפסה בעינייך כסתם מכוערת, עומדים אינטרסים הרבה יותר אכזריים. לפעמים את מגלה שאין גבול לציניות.

ולפעמים, כשאת מגלה שהיית קורבן לכוחות חזקים ומניפולטיביים שחוגגים על חשבונך, את רוצה לסגור חשבון, או לפחות לספר על זה לעולם.

וזה מה שאני עושה עכשיו.

במשך 11 שנים עבדתי בעיתון "גלובס" במסירות ומתוך שליחות אמיתית. בינואר האחרון עזבתי את העיתון במסגרת הליך פרישה מרצון – לאחר שהחלק שבו ערכתי את מדור הצרכנות ("גלובס הערב") נסגר. הוצע לי אמנם להישאר בתפקיד אחר, אבל אירועי החודשים שקדמו לפרישה הביאו אותי להבין שאין בזה שום טעם – משום שמצבו הכלכלי של בעל הבית אליעזר פישמן יוביל אותי כנראה לאותו צומת דרכים כעבור מספר חודשים. 
ההחלטה לא הייתה קלה. "גלובס" היה לי לבית שני, אהבתי את חבריי לעבודה וראיתי שליחות גדולה בהתנדבותי בוועד העיתונאים. חששתי מהעתיד לבוא, וחוסר הוודאות באשר למקור פרנסה חלופי ניקר בי.

11 שנים של עבודה הסתיימו בטעם מר, ואתמול הפך הטעם הזה לתחושת בחילה אמיתית. כפי שפורסם בעיתון דה מרקר על-ידי נתי טוקר, מנכ"ל העיתון, איתן מדמון, אשר שלח הביתה בלי הנד עפעף 60 עובדים בסוף 2015, דרש בונוס נדיב של מיליון שקל על עריפת הראשים הזאת. כן, מר מדמון, אשר במשך חודשים סיפר לעובדים ולוועד העיתונאים ובבית הדין לעבודה שמצבו של העיתון אנוש, מצא לנכון לגבות בונוס נאה על כל ראש, ומדובר ב-60 עובדים – שחלקם מובטלים עד היום. למרבה אכזבתו, אמנם אושר לו בונוס, אך בסכום נמוך יותר - יש האומרים שכרבע מיליון שקל.

אגב, שלושה מבין חמשת חברי הדירקטוריון הם בני משפחת פישמן, והוא עצמו החבר הרביעי. החברה החמישית היא אלונה בר און, מחזיקת מניות מיעוט, שהתנגדה לבקשה.

מדמון לא הסתפק בזה. באסיפת העובדים שקיים אתמול ועד עיתונאי גלובס, נחשף שבסבב הפיטורים הקודם, בשנת 2012, שבו נבעטו הביתה 30 עובדים, מדמון דרש וקיבל העלאה של עשרות אחוזים בשכרו, ל-80 אלף שקל. כדי לסבר את האוזן אספר שבתוספת השכר הזו הוא יכול היה להמשיך ולהעסיק מדי חודש עוד שלושה עובדים, אך העדיף לשלשל אותם לכיסו.

עוד נחשף שבעיצומו של תהליך הפיטורים האחרון, שהתנהל תוך מאבק עובדים עיקש והגיע עד לבית הדין לעבודה, ביקש מדמון מהדירקטוריון וקיבל מענק הסתגלות של 6 חודשים במקרה של מכירת העיתון. עם שכר של 80,000 שקל בחודש, יקבל המנכ"ל הממולח מענק הסתגלות של קרוב לחצי מיליון שקל.

איתן מדמון, מנכ"ל גלובס, וחגי גולן, העורך הראשי, בישיבת הפרידה מעובדי גלובס הערב

איתן מדמון, מנכ"ל גלובס, וחגי גולן, העורך הראשי, בישיבת הפרידה מעובדי גלובס הערב, 31.12.2015

 

כדי להבין את עומק הציניות, צריך להכניס את כל הסכומים וההסכמים הללו לסיפור המסגרת.

"גלובס" הוא עיתון מפסיד. מנכ"ל העיתון, מדמון, לא הצליח לשקמו לאורך השנים. המהלכים היחידים שיכולים לזכות לכינוי תוכנית הבראה היו מהלכי קיצוץ ופיטורים. אבל מעבר לכל זה, הנה הצצה להתנהגותו של האיש שהיה בן בריתה של משפחת פישמן ומעל באמונם של העובדים:

  • כאשר הוקם ועד העיתונאים ב"גלובס", סירב מדמון להכיר בו. כעבור חודשים ארוכים שבהם התעקש לכנות את הוועד "פורום", הוא טרפד במכוון חתימה על הסכם קיבוצי. כדי לעשות זאת, הוא סירב לגבות את דמי החבר. התרגיל שעשה מדמון, המאוגד בהסתדרות דרך ארגון העיתונאים, היה כל כך שפל – עד כי אבי ניסנקורן בעצמו, שהיה אז יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, הגיע לפגישה עם המנכ"ל הסרבן.
  • בהמשך ניהל מדמון משא ומתן ממושך עם הוועד, אבל במקביל הסתיר ממנו את כוונתו לפטר עד סוף 2015 רבע מכוח האדם בעיתון. הוא המתין עם הבשורה על כך עד אחרי ועידת העסקים של "גלובס" בדצמבר 2015, ורק אחריה – כשנותרו 3 שבועות לביצוע גזר הדין – הונחתה הבשורה הקשה על ראש העובדים.
  • הוועד והעיתונאים נאבקו ככל יכולתם, תוך שהם נלחמים גם בהתנגדות מבית מצד עובדים בחלק המסחרי של העיתון. העורך הראשי של העיתון, חגי גולן, בחר להתייצב לצד ההנהלה ולא לצד העובדים, והתראיין נגד נציג העובדים בגלי צה"ל. 
  • לאורך כל המו"מ התעקש מדמון כי העיתון במצב אנוש וכי הקיצוץ הכרחי להמשך קיומו. מצד שני, הוא סירב בתוקף לכל דרישה מצד הוועד לקצץ בג'יפים וברכבים המפוארים שהוא ומנהליו נוהגים בהם. הוא אף סירב לקצץ משכרו ומשכר המנהלים ולו שקל אחד כדי לאפשר צמצום של מספר המפוטרים. הוא חזר ואמר שב"גלובס", בניגוד לחברות אחרות, אין פערי שכר גבוהים בין ההנהלה לעובדים. הוא כנראה שכח שהעובדים לא משתכרים 80,000 שקל בחודש. לחלקם הגדול יש 0 אחד פחות בשכר.
  • בהיעדר אפשרות אחרת, הוכרז סכסוך עבודה. ערב לפני הדיון בבית הדין לעבודה, הפגינו העובדים מול ביתו של אליעזר פישמן בסביון. כאשר שבו לבתיהם, בשעות הערב המאוחרות, חיכו להם בתיבות המייל מכתבי זימון לשימוע. ככה, במייל, בערב, בזמן שהם מטפלים בילדים ומשכיבים אותם לישון, בחר מנכ"ל העיתון לנעוץ בהם סכין, כדי לנקום על דרך מחאה לגיטימית.
  • למחרת בבוקר, התקיים הדיון בבית המשפט, שם אמר מדמון כך: "אני חושב שאף אחד לא מבין פה בחדר הזה את גודל השעה, את המצוקה שבה מצוי הארגון... יש פה עסק שמפסיד הרבה כסף וזקוק בכל רגע נתון לתזרים. יש קופה נורא נורא דלילה. ביום שהוא מאוד קרוב, אפשר להגיע למצב ששקל אחד לא ישולם למישהו בזמן ואז אנחנו צועדים כולנו למסלול נורא פשוט של 'מעריב' בזמנו".
  • השופט צידד בעמדת הוועד, מכתבי הזימון בוטלו, ומדמון כינס את העובדים כדי להתנצל על התנהגותו המחפירה. עשרות אנשים שהושפלו וחטפו סטירת לחי מצלצלת – אמורים היו לשוב לעבודה כאילו לא קרה דבר.
  • כעבור זמן קצר נחתם ההסכם הקיבוצי והפיטורים יצאו לדרך. עשרות עיתונאים ועובדים מחפשים עבודה עד היום. בד בבד, דאג מדמון שחשבונו יתפח במאות אלפי שקלים.


זהו, זה האיש שבחר, באופן ציני, להשפיל את עובדיו ולשלוח אותם ללשכת התעסוקה, בשעה ששכרו שלו תופח.

מי מכם שייתקל בו במקום עבודה אחר ביום מן הימים, כדאי שיידע שמאחורי החזות הנעימה והלשון החלקה, מסתתר אדם ממולח וחסר חמלה.

למדמון עצמו אוכל רק לאחל למצוא ערב אחד, באמצע ארוחה משפחתית נעימה, בתיבת המייל שלו מכתב זהה לזה ששלח לעובדיו. 

מה דעתך? נשמח לשמוע!
תוכן מומלץ מרחבי הרשת