פואנטה פואנטה - דפנה הראל כפיר נכנסת לארנק שלכם http://poenta.co.il/templates/rt_ambrosia/custom/images/about/logo/logo-naked-500-200.png דפנה הראל כפיר admin@poenta.co.il +972-525-454-669
תוכן מקודם
פואנטה פואנטה - דפנה הראל כפיר נכנסת לארנק שלכם http://poenta.co.il/templates/rt_ambrosia/custom/images/about/logo/logo-naked-500-200.png דפנה הראל כפיר admin@poenta.co.il +972-525-454-669

ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1... מה צריך כדי להגיש תוכנית בטלוויזיה בישראל? תלוי באיזה צבע את

גם בשנת 2016 יש בטלוויזיה בישראל תקרת זכוכית, שנשים רבות – מוכשרות ככל שיהיו - יכולות רק לפנטז לנפץ אם הן לא נולדו בצבע הנכון

שני, 19 דצמבר 2016

אחת הסוגיות שצפו ועלו סביב סאגת תאגיד השידור הציבורי הוא היעדר גיוון בתקשורת. דיברו הרבה על היעדר ייצוג הולם בכלי התקשורת לדתיים, לחרדים, לימניים, לערבים, לפריפריה ולבני עדות המזרח. אבל מה עם בנות עדות המזרח? בעיקר אלה ששיערן אינו בהיר וחלק, עיניהן לא תכולות כשמש וגוון העור שלהם שחום משהו? נראה שמישהו אי שם במוקדי קבלת ההחלטות סבור שהמראה הזה לא מספיק נאה ומצודד, ולכן לא ראוי ללהק לתפקידי הגשה נשים שנראות כך.

יש להניח שחלק מהקוראים אומרים לעצמם שאלמלא הייתי בעצמי עיתונאית לא ממש בלונדינית ולא ממש כחולת עיניים, לא הייתי מעלה את הסוגייה הזאת כאן. אולי, אבל מה זה משנה? העובדות מדברות בעד עצמן.

כבר כמה שנים שאני בוחנת את הנושא מקרוב, בודקת את עצמי, מדליקה את הטלוויזיה בשעות שונות, צופה בתוכניות שונות ובערוצים שונים. השמות מתחלפים, המגישות נהדרות, אך רובן המכריע עונות על קריטריונים מאוד מסוימים - עיניים בהירות, גוון עור בהיר, שיער גולש ובדרך כלל בהיר, ומוצא משפחתי מסוים. לא אנקוב בשמותיהן, הרי אין צורך, אבל במדינת ישראל 2016 לא תמצאו כמעט בשום ערוץ ובשום תוכנית – ולא רק בתוכניות אקטואליה – מגישות בעלות שם ומראה... איך נקרא לזה... מזרחי. חפשו היטב ובקושי תמצאו אחת כזו במהדורת חדשות כלשהי, בתוכנית אקטואליה, בתוכנית תחקירים, בתוכנית בוקר... בשום שעה של היום ובשום ערוץ. האם בכל המדינה לא נמצאו כמה נשים שנראות אחרת, אך הן מספיק מוכשרות כדי ללהק את התפקידים הנכספים הללו? קשה לי להאמין.

לכאורה, העובדה שהנשים הללו לא נמצאות על המסך לא נובעת מהחלטה רשמית. בפועל, התקבעה תפיסה מאוד נוקשה ומפלה שמגדירה מהו כרטיס הכניסה אל כס המגישות. מקבלי ההחלטות החליטו שזה המראה הייצוגי, והרגילו אליו את הצופים. וכאשר במשך כל כך הרבה שנים מרגילים את הצופים לראות רק סוג מסוים של פנים ולשמוע רק סוג מסוים של שמות, הצופים מתחילים להאמין בעצמם שזו המציאות - רק נשים כאלה צריכות ויכולות להגיש. גרוע מכך, גם הנשים עצמן מתחילות להאמין בזה ולא מנסות לשבור את תקרת הזכוכית שחוסמת אותן, מתוך סוג של הפנמה וקבלת המצב.

האם המראה שאומץ בטלוויזיה משקף את מראן של הנשים בישראל? ודאי שלא. האם הסלקציה הזאת אופיינית גם לטלוויזיה במדינות אחרות? שוב, ודאי שלא. אם תצפו בחדשות ב-CNN וברשתות אחרות, תמצאו מגישים בהירי עור וכהי עור, יפים יותר ויפים פחות, מלוכסני עיניים ובעלי מבטא זר. העיקר שהם עיתונאים טובים. זה לא קורה במקרה. בבחירת המגישים יש כוונת מכוון – בדיוק כפי שיש כאן בארץ כוונת מכוון.

זו האמת. גם בשנת 2016 יש בטלוויזיה בישראל תקרת זכוכית, שנשים רבות – מוכשרות ככל שיהיו - יכולות רק לפנטז לנפץ אם הן לא נולדו בצבע הנכון.

מה דעתך? נשמח לשמוע!
תוכן מומלץ מרחבי הרשת